יש דברים שאחרי גיל 40 אני כבר לא מסכימה לעשות. הנה רשימה מקוצרת: לא קופצת באנג'י,(כי כבר קפצתי) לא משתתפת באורגיות (פספסתי את המומנטום), לא רבה עם ההורים (זה משעמם ואסור על פי התורה) ולא מוכנה לסבול בקרבתי צביעות וחוסר אותנטיות (כי בעבור זה "שילמתי" מס סרטן בבלוטת התריס).

יש דברים שאחרי גיל 40 אני מסכימה בחדווה לעשות. הנה רשימה מקוצרת: להחליף קריירות (כי אני מוכשרת במלא דברים) ,להגיד את רק את האמת (לעצמי בעיקר), לקרוא רק ספרים טובים (כי החיים קצרים מידי בשביל 50 גוונים של אפור) ולבחור רק בחברה שעושה לי טוב על הלב וחיוך על הפנים. (כי חיוך – זה הפרוזאק של הטבע).

ג' היא חברתי הטובה שמכירה היטב את סעיפי הרשימה. היא הציעה שניקח חברה שלה, ר' שמה, לטיול בן יום. זאת בנימוק שאותה ר' מאותגרת בריאותית, אך חמושה במידה רבה של אופטימיות ונחישות להחלמה. מה עוד שהיא מוכנה להקריב קורטוב של הומור על חשבונה. מיד הסכמתי, וביום של צלילות מילאנו רכב עליז של חברותא שוקקת טוב, ויצאנו ליום מגדנות ושעשועים.

המשולש הקדוש של יום שכזה מורכב מאוכל, אלכוהול ושופינג. שטחי, אבל עובד.
כדי לשטוף את ארובות העיניים במעט טבע, קפצנו צפונה אל כיוון העמק הקרוב לביתנו. התחמשנו בטיפת קפאין בבית הקפה החביב עלי – להלן הבייקרי בואנו צומת ינאי, ובמנת פחמימה שומנית במידה לרפד את כרסנו לקראת הבאות.

השעון פיזם 1100 וזוהי כבר בהחלט השעה להמיר את טיפות השחור בנוזל אלכוהולי משובח כלשהוא. שער קיבוץ צהוב נפתח לאיטו ואנחנו התפתלנו בעקבות השלט המורה על יקב יזרעאל. האכסניה של היקב, קיבוץ חנתון, כמו היקב ופרנסיו, ייחודיים בעצם הוויתם.
הקיבוץ השוכן בעמק, מצטיין במודל פלורליסטי של שיתוף קהילות – חילונית ודתית. מודל המחייב שיתוף, כיבוד הזולת ותוצאותיו: חיי קהילה טובים. מודל מעורר קנאה, שהייתי שמחה לגדל על ברכי ערכיו את ילדי. היקב עצמו, צעיר ומשובב, ניחן אף הוא ברוח ייחודית ומיוחדת הניכרת בבעליו: יהודה נהר וג'ייקוב נר דוד, הקימו יקב מודרני המקפיד על השילוש הקדוש משל עצמו הגורס: מסורת, אדמה וארץ. התוצאה: מופלאה ומתאימה לימי הקיץ הצרובים שלנו. יינות קלילים ונעימים, עשויים מזנים ים תיכוניים ובמחירים שפויים. בדיוק מה שרשם לנו הרופא לאותו היום ולהמשך השפיות בכלל. את מניפת הלבנים-ורודים לגמנו בליווי הגבינות המצוינות של מחלבת צאן אל הסמוכה ופת לחם לוהטת ממאפיית נדב שבעמק.
עוד סיגריה ובדיחה קלה על חשבון רננה, ואנחנו לקניות של בגד שיהלום את הורוד של היין. תמת הקניות לאותו יום הוכרזה מבעוד מועד כיום הגלביות (יפות, צבעוניות ומסתירות חמוקיים שהתעבו בחורף). גלשנו לקיבוץ יפעת, שם שוכן הסטודיו של כוהנת הגלביות הגדולה מכולם – הרי היא קרן שביט. האחרונה, ששמה יצא למרחקים בזכות בדיה המשגעים ודוגמאות גלביותיה המרנינות כל נפש אישה, קבעה את משכן הקבע שלה בקיבוץ יפעת. הסטודיו, המכונה ברוח הנוסטלגית הקיבוצית: "האיזולטור" (בית הבראה לנשים), אכן יכול לרפא במחי רשרוש בד, כל נפש דואבת. חיש מהר התפזרנו בין הקולבים כדבורים עמלניות, מפטפטות, מתפשטות, מודדות, מפרגנות זו לזו ומרוצות מהבדים הדקיקים והרכים שעטפו אותנו בחדווה. גם כפכפים להשלמת המראה רכשנו שם, והמשכנו רעבות מתמיד למסעדת "אל תנור" שברינה. מסעדה ערבית בתחנת דלק שכוחה, שנפלאות הבישול הערבי גלילי שבה, נישא למרחקים.
ביעילות של מארחים נדיבים, הובלנו אחר כבוד לשולחן עגול בקצה המסעדה. לא הספקנו לפצות פה, וכבר לגמנו עסיס רימונים טרי וליחכנו טבולה ירוקה מתפוצצת מטריות עשבים.

המארח הנדיב שלנו ובעל המסעדה הצעיר, טארק, נצר לשושלת ענפה של מסעדנים וותיקים בגליל ואת מלאכתו הוא יודע על בוריה.
חיש מהר התמלא שולחננו בערימת צלחות צבעוניות, סמוקות, ירוקות וצהבהבות – סלטים חמים קרים של עכוב, מלוחיה וחרדל, בכרובית ביוגורט חמצמץ ועוד מטעמים מתוצרת המטבח הגלילי המקומי. מנות הדגל של המקום עשויות כמובן מבשר כבש - קבב מבושם בקינמון ובצנוברים, צלעות כבש קטנות עשויות בשלמות על הגריל, וגולת הכותרת של הארוחה – צוואר כבש שבשרו נושר ברכות מהעצם על מצע של פריקה (חיטה מעושנת) משובצת בשקדים ואגוזים. בין לבין, ניסינו לנשום, לבקש את רחמיו של טארק ולהסביר שמדובר בנשים עדינות. הוא גיחך והצליף בנו עוד מנה של ממולאים שרקחה אחת מבשלניות הכפר.
חשבנו מעט לנשום לרדת למטה כדי לקנח באחת ממאפי הכנאפה המופלאות של נצרת, אבל אז שלף טארק את הג'וקר הסופי. כנאפה עגולה, זהובה ולוהטת שהגירה ריחות מתוקים של גבינה וסוכר הוטחה על השולחן דקה לאחר שעזבה את התנור הלוהט.
יושבות השולחן העגול קיבלו את גזר הדין בהכנעה. אני, בעבור כנאפה טובה מוכנה להחזיק קיבה "ספייר", הסתערתי על הכנאפה האגדית בטעמיה, שבכוחה לחלץ ממני סודות שמזמן כבר שכחתי.