א' חברתי הטובה חוותה לפתע משבר קיומי. סלט קצוץ של שאלות ותהיות התערבלו בליבה המבולבל והיא דרשה לאלתר תשובות. ממני, מהיקום ומכל מי שהיה מוכן להקשיב. ופתרונות? זאת כולם יודעים, התשובות נמצאות בתוכנו, כך יהרהר בקול כל גורו מתחיל. ובכל זאת, מצאתי עבורה מתווכת נאמנה לתהיותיה. הצפינו עם הכביש שמוליך להררית ושנייה לפני שהוא נגמר ונפלנו מקודקודו של ההר, ניווטנו את הרכב אל תוככי קיבוץ יחד.זהו יישוב קטן ומיוחד במינו, שנוסד על ידי גרעין חברים העוסקים במדיטציה. א נבהלה קלות, ובתור יוגיסטית מכורה, לא נזקקה לפסגת רכס כדי להמהם ולקבל תשובות.
הרגעתי אותה שכמו שהיא תחווה, לא חוותה מעולם והפגשתי אותה עם מרים זלינקובסקי, אישה מיוחדת במינה שמסדרת את הראש ואת החיים באמצעות שפת הצבעים. זה הזמן להיות סקפטים לחמש דקות, להיזכר בכל קריאות כף היד והקפה שעשיתם ולצחוק על הנבואות שהוגשמו או שלא.
א' התיישבה חששנית, והתבקשה על ידי מרים, לבחור את בקבוקי הצבע בשלל צבעי הקשת, המונחים לפניה. בדיוק מבהיל החלה למסור פרטים הקשורים לחייה ולהתלבטויותיה. תורת אבחון הצבעים היא שיטה עתיקת יומין שמקורותיה עוד מימי מצרים העתיקה. מרים מסבירה את עקרונותיה הכלליים של השיטה כמו גם את הקשר בין צבעים לבין האנרגיה האישית.
תוך שעה נפלטה א' מהחדר וחיבקה אותי חיבוק ממושך. חרף הערפל שרבץ על הנוף, בעבור א' הייתה הראות צלולה מתמיד. ישבנו שעתיים שתוקות, מעכלות את החוויה ואז נזקקנו לקצת מזון ארצי, לאזן במעט את זה הרוחני.
כבר המון זמן שאני מנסה להגיע למסעדת "שראביכ" בכפר ראמה. קולגה שעל דעתה וטעמה אני סומכת במיוחד, גמרה את ההלל על המסעדונת של יעקב חייט, עובד סוציאלי במקצועו שניהל מחלקה בבית חולים בצפת, והחליט שדי לנפשו.
מבלי לשים לב או שעם, הוא מבשל אוכל של ריפוי, כזה המשנה כל תודעה וחיך. כך הרגשנו לפחות. חיוך קטן וממזרי מתחת לשפם של יעקב, והוא מורה לנו לשבת. לאט אבל ביעילות, מתחילות לזרום צלחות בזוקות קסם ויצירה אל השולחן. חציל מעורטל ברוטב רימונים וטחינה, מעשה מחשבת של עדינות ודיוק, חריף קטן בזוק פטל בר חמצמץ, ועוד עשרות רבות של צלוחיות ירק בר שזוהי תפארת עונתם– עולש, עקוב, חרדל ותרד בר, כולם רוקדים בפה ובצלחת, מעודנים, חכמים וטעימים עד בלי די.
תושבת מאמירים נכנסת למסעדה ובידה שק גדול של עלי סרפד. היא מניחה אותם בפתח המטבח ויודעת שביום המחרת תהפוך תרעלתם למעדנים. כבוד גדול עושה יעקב למטבח בו צמח, לאזור ולצומח אותו הוא מכיר כמו את כור מחצבתו. כל אלה גומלים לו באהבה, והופכים תחת אצבעות הקסם שלו למזון אותנטי, שורשי וכזה שאינו מתחנף. למנת ביניים נתנו ביס בכדור לוהט של קובה בעלת מעטפת פציחה ועדינה שארזה בשר מתובל בתבונה. טעמנו גם פיתה מתובלת בגרגירי שיח האלה, ועוד השארנו מקום לצלחת שהגדירה מחדש כבדי עוף.
קוביות רחת לוקום וחלבה משכם חתמה ארוחה לא פחות מנשגבת. כזאת שכוחה בפשטותה. רצינו עוד מהטעמים והצבעים, וביקשנו לארוז לקחת לחברים. נתקלנו בסירוב. את האוכל שלי אוכלים במקום, אמר יעקב, וצדק. נבוא שוב. כדאי גם לכם.