חופשה בחגים עם הילדים. אוקסימורון בהגדרתו.
לכאורה מדובר בצרכים מנוגדים: אנחנו רוצים לישון, לרבוץ ולשתות קפה. הם: להתרוצץ, לנתץ ולשפוך את הקפה. מלונות א-לה "אגדו" נפסלו על הסף מפאת גילנו המתקדם (לא רוצים עלבונות בנוסח – זה סיבוב שני?, כן!! סיבוב שני..), ואת פארקי המים של הצפון מיצינו בחופש הגדול. בגן כבר החלו לחרוז את מחרוזת שירי תשרי, וכולם נשאו עיניהם אלי בתחינה אילמת. אז מה עושים בחגים 2 זוגות הורים בגיל הטרום בלות, החמושים ב – 3 זאטוטים בעיצומו של גיל הבלגן והאנרגיה?

הפתרון המיוחל הגיע מידידה המתגוררת בקיבוץ הכי דרומי בעולם. היא הציעה לקפוץ למסע דילוגים בין יומיים בינות הקיבוצים הדרומיים של חבל אילות. הובטחו לי נופי מדבר צרובים, דיונות חול להשתוללות, נווה מדבר להתרגעות ובריכות תכולות מים להצטננות. את המבוגרים היא פיתתה בזכות חוויה של שלווה.מעט תענוגות גוף-נפש, ומפגשים מרתקים עם אנשי הערבה הדרומית. אנשים שבחרו לחיות את חייהם אחרת, חולמים בהקיץ ובעלי חזון.

במקום בו הירוק מתחלף לצהוב ושום קניון לא נראה באופק, התחלנו את החופשה והתאהבנו חרש במדבר. לא מדובר באהבה ממבט ראשון, שכן מרחביו אינם מתמסרים בקלות. הוא מאתגר את מחזריו ומסתיר צפונותיו. נופיו לכאורה משמימים, והמרחקים שיש לגמוע כדי לגלותו הופכים אותו לפרטנר שאינו בנוי למערכות יחסים של רגע.

רוח, אדמה ומים בקיבוץ לוטן

גלשנו אל כביש הערבה, נפעמים מהתדר המדברי שהצליח להסתנן לעורקינו. לאורך הכביש שלטים המורים אל תוככי ישובים שבדרך כלל אנו נוהגים לדהור על פניהם. "חצי מצמוץ ומפספסים עולם ומלואו", אמר לי אחד מתושבי האזור, וצדק. בקיבוץ לוטן פרקנו את הציוד וילדים חדורי אדרנלין. הקיבוץ מציע חוויה אקו מדברית, המחברת בין רוח, סביבה לחיי קהילה ייחודיים. הדבר הראשון שעשינו לאחר שפרקנו את חפצנו, הוא לשים לב לעובדה שהילדים שקועים באין מפריע במשחק בין מתקני ה"אקו כיף", מתחם אקולוגי בו משולבים פינות משחק מפסולת ממוחזרת, גינה אורגנית ועוד שפע של מקומות מסתור מוצלות וירוקות. משוחררים מסכנות אורבאניות, הנחנו להם לנפשם ופסענו לעבר טיפול מרגיע בבריכת הווטסו של הקיבוץ. לאחר זמן לא מבוטל שנדמה היה כנצח של בדידות  מזהרת בידי המטפלים במים, הופיעו הזאטוטים והצטרפו לטיפול ווטסו משפחתי.

ארוחת צהרים צמחונית ומזינה בבית התה של הקיבוץ, וכולנו פורשים למנוחת צהרים בחדרים הפשוטים והנעימים של הקיבוץ, עת מתלהטות הטמפרטורות בחוץ. לעת שקיעה בילינו עם הקטנים בבריכה התכולה של הקיבוץ, שרק ההרים המאדימים ברקע ושלוות עד מפרים את הדומייה.

הקסם של תמנע ועפיפונים במדבר

הזאטוטים התעוררו טעוני מרץ לאחר לילה שקט במדבר.נפרדנו מבתי הבוץ של לוטן ודהרנו על הכביש, נבלעים בין מצוקי בקעת תמנע, שועטים אל עבר הפארק המדברי. פארק תמנע מציע שלל אטרקציות וחוויות לכל המשפחה, ביניהם הופעות מוסיקה, הרפתקאות ליליות מעניינות ועוד שלל אירועים שכדאי לחוות. פצחנו בסרט תלת מימד, שריתק את הילדים והמבוגרים כאחד, וסיפר את סיפורו ההיסטורי והגיאוגרפי של הפארק, המשכנו אל עבר האגם, שם שייטנו בסירת פדלים עד שאזלו כוחותינו, ובהינו בילדים ממלאים בקבוקים שקופים בחולות צבעוניים, מתפלאים בפעם האלף מכמה קל לשנעם באחת מקדמה וטכנולוגיה, לעוצמת פשטותו של המדבר.

מזג האוויר בערבה, מכתיב חלון מנוחה בשעות החמות. את מטלטלנו לאותו לילה, פרקנו בקיבוץ אליפז הדרומי, שחדריו כתומים ומרנינים, תושביו מסבירי פנים, וכמו שכניו הדרומיים, אף הוא חמוש בשלל רעיונות להפעלות מקוריות למשפחות המחפשות פעילויות עתירות בתוכן יצירתי. לאחר טבילה בלתי נמנעת בבריכת הקיבוץ, הפסקת קפה מלווה בתמרים מתוצרת המטע המקומי, יצאנו לדיונות החול הסמוכות לקיבוץ, שם הצטיידנו בהסברים אודות שמורת הטבע החולית ובעפיפונים צבעונים. שילחנו את העפיפונים ואת הילדים המצווחים בעונג אל עבר חולות העד לדהירה עם הרוח. המדריכה סיפרה לנו, שמעת לעת, מסתנן לו עפיפון חמקן אחד אל עבר הגבול הירדני שממול, מוצא עצמו מוסר דרישת שלום אל שכנינו.

הטוקול בקיבוץ סמר

קולינאריה מדברית הינה עניין מאתגר. כמו המדבר עצמו, יש להתאמץ ולגלות את נפלאותיה. מקומית לחשה לי אודות מיזם קולינארי בתולי בקיבוץ סמר, ובשעת לילה בה זהר הירח באין מפריע, נסענו לקיבוץ סמר הסמוך וגילינו את עולם החוויה האתיופית של אופק. כמו בחוויות מדבריות רבות, אלמנט ההפתעה  שבגילוי שכיות חמדה באמצע שום מקום, מעצים את חדוות הגילוי פי כמה מונים. הילדים ניתרו בחדווה למראה המדורה שהאירה שמיים מכוכבים ומיד נלקחו על ידי טנא המקסימה לקליעת צמות, משחקי מדורה וקליעת סלים. אופק, ישראלית ממוצא אתיופי שחיה בקיבוץ עם בן זוגה, ביקשה לשמר את מסורת האירוח והתרבות האתיופית והקימה "טוקול", בית אתיופי אותנטי עשוי מעץ ומקש. בטוקול מארחת אופק,  לבושה בלבוש אתיופי מסורתי, לטקס ה"בונה", טקס הקפה האתיופי המסורתי, שזור בסיפורים מארץ הולדתה. בהמשך אפשר לאכול ארוחה אתיופית נפלאה מעשי ידיה, הכוללת נייג'רה חמצמצה עשויה מדגן הטף, ועליה מונחים תבשילים אתיופים מסורתיים. ילדים מיטבי לסת ייהנו מהחוויה, ואילו בעבור ילדי "שניצל צ'יפס" מדובר בטעמים מעט מאתגרים, וניתן להזמין ארוחה ידידותית יותר לחיכם.

אבל מי צריך אוכל כשיש אבנים, מדורה ושמיים זרועי כוכבים בנמצא? במשך למעלה משלוש שעות, נטמעו הילדים בסביבה המדברית, נעלמים בעלטת הלילה שרק שחוקם נשמע ברקע.

יש לי גלידה הכי טובה, ביטבתה..

שעת בוקר מוקדמת, ומהחדרים נפרסו עוד מראות של מרחבי מדבר אינסופיים, חשופים ופראיים. מראה בלתי רגיל לאורחים לרגע, ונחלתם הנצחית של מי שהשכיל להשאיר מאחוריו את אורות הניאון הצורבים. עוד עצירה של אתנחתא בקיבוץ יטבתה, זה הצרוב בפינת הנוסטלגיה של כולנו כעצירת השוקו/מוקה בדרך לאילת.  אנחנו עצרנו בשביל המוקה, ונשארנו בזכות סיור חקלאי בין ענפי המשק השונים של הקיבוץ – התמרים, הסוסים והרפת. את החלב הטרי מן הרפת, מנצלים ביטבתה גם ליצירת גלידה טרייה ומשובחת, מהנפלאות בארץ, הנעשית במקום לעיני הילדים והמשפחות, החפצים בחוויה טעימה ומרעננת במיוחד של סדנת גלידה.

מצאנו עצמנו מתקשים לנוע צפונה. הילדים נראו כמי שנועדו להישאר במדבר לנצח, ואנחנו הבטחנו להם ולנו לשוב.