חורף בגלגול הקודם של חיי. אני נשואה מינוס ילדים, יושבת במסעדה ספונת העץ של "ורד הגליל", אז חוות סוסים, כמה צימרים ומסעדה בסגנון קנטרי. אני זוכרת את הפליאה שאחזה בי, כשפי פגש את טעם האוכמניות בפאי שהכינה אז בעלת הבית. טעם של מחוזות נשכחים שהחזיר אותי באחת לקיציים שביליתי בחיק משפחתי בארה"ב. קיצים בטעם עסיס מתפקע שהכתימו דפי כרומו מבושמים של מגזינים אמריקאים.

מאז לא פקדתי את החווה,  אם כי זכור לי העונג שפשט בגוף אחרי אותו ביס. אני זוכרת אפילו מה לבשתי, את לשונות האש העליזים שבקעו מהאח המתפצחת. הגליל אז נראה לי  בתולי ופראי, והזיכרון שנותר בי מאז, היה יותר ממתוק.

יש משהו כפוי טובה בהוויה הישראלית התזזיתית. אנחנו הישראלים חובבי ריגושים, אוהבים לנסות ולהתנסות במקומות חדשים, ממהרים להכתיר מלכים חדשים, ולהוריד מכסיהם וותיקים. זה כנראה קשור לגן ההישרדות הטבוע בנו. זה הגורס שכדאי לרגש ולהתרגש, לבלוע את החיים בנגיסות גדולות. מי יודע מה יהיה מחר.

אני הראשונה לחטוא בחטא הנ"ל. מפזזת מתגלית של מקום חדש, לריגוש  טעים ועכשווי, ממהרת  לבחון טרנדים גלובלים ולוקאלים, לחוות ולדווח על מקומות חדשים, ולזנוח את הישנים.

לכן, שהוצע לי להתארח בחוות הנופש ורד הגליל המחודשת, זקרתי גבה. מה יש לי לפקוד מקום הידוע ומוכר לכל. מה יש לי לחדש לכם, קוראיי בדיווח על מתחם אירוח וותיק, שלא לומר "עתיק".

ואז נזכרתי בטעם האוכמניות. קוראים לזה "אפקט פרוסט" – אותם גלים המעבירים גלי רטט מבלוטות הטעם אל התודעה, ומזכירים לה זיכרון נושן מתוק.

נטלתי את בן זוגי ואת ילדתנו הקטנה וסבבנו סביב מטעי הבננות של הכנרת בדרך לחוות הנופש ורד הגליל..

בדרך דרשה הקטנה לטבול בכנרת. מאמצנו למצוא חוף נסתר, יפה ונעים הליכות עלו בתוהו.

נתקפנו דכדכת נוכח היופי המבוזבז. לא לזאת התכוונה המשוררת.

רפי, בעלי נתקף חשק להתנחם בדג טרי מן הכנרת. הוא ביקש להרוות את החום הגדול גם בבירה צוננת וסלט ירקות פשוט הליכות. הוא סבר שזאת בקשה צנועה, ביחס לאקלים הלוהט ולתוואי הגיאוגרפי בו שהינו.

הWAZE הקולינארי שבראשי, סרק ביסודיות את האזור, בתקווה קלושה למצוא לו את חפצו, ולשווא. רק מסעדות עגומות מראה קישטו את האגם, ואני סירבתי להיכנע. הארכיון הארכאי שבמוחי נזכר במסעדה ביתית מצוינת בה אכלתי ממולאים נהדרים לפני מספר שנים. "גיא" שמה, ואני דרשתי לברר אם היא עמדה בתלאות הטרנדים. מיהרנו לשם, מתעלמים מהכיעור המכוון של העיר הסובבת אגם,  ושוב נעצב ליבנו על היופי המבוזבז.

"גיא" נותרה כפי שהייתה. מסעדה ביתית, שמטעמיה מבושלים על ידי כמה דורות טבריינים, שלהם, כידוע מטבח מפואר משלהם. סביב שולחנות העץ ישבו כמה משפחות שנראו שהן יודעות לאן הגיעו. אני הזמנתי בהיסוס כמה ממולאים, מקווה שהטעם אותו אצרתי מלפני שנים, לא נס לחו וטעמו. לא התאכזבתי. פרוסות חציל שחיבקו תערובת בשר מתובלת ברגישות, מבושלים ברוטב עגבניות עדין ונהדר. רפי התפעל מדג הכנרת הטרי שטוגן ונאפה במחציתו,  והקטנה הסתפקה בצלחת טוגנים חמים וטעימים.

מעודדים מההצלחה הקולינארית, טיפסנו במעלה הכביש אל עבר "ורד הגליל", משאירים מאחורינו את הכנרת, בתקווה דוממת שעוד נחזור פעם, ונתפעל ממנה כפי שמגיע לה.

חוות הנופש "ורד הגליל" לא דמתה במאום למה שזכרתי מאותו חורף קר דאז. הרכב החליק חרישית אל חנייה מוצלת, ואני הרגשתי  את הטמפרטורות הלוהטות מתחילות לצנוח, רק מעצם הירוק שעטף אותנו. מבואה חרישית ובה בנות גליליות חיכניות, סימנו לנו  במפה את כיוון החדרים, ואנחנו כבר אהבנו את העובדה שאין שם לובי מלוקק, וכדי להגיע לחדרים צריך מעט להתאמץ. הסוויטות של ורד הגליל, עשויות עץ בהיר ומשקיפות אל עינה התכולה של הכנרת ואל הרי הגולן הזקורים. הן טובלות בשלל ערוגות ריחניות של עשבי תיבול,  מוקפות בוסתן של תאנים מתפקעות מעסיס ומרוהטות בפשטות מהודרת. אהבנו את השקט בעיצוב, את העובדה שהנוף נשקף מכל חלון ואת השקט שאפף אותנו מיד עם הגיענו.

הקטנה יצאה לנוע על הערסל שבחוץ, ואנחנו פגשנו משפחה אירית שבאה להתארח במקום.יש משהו נחמד בלשמוע התפעלות כנה של זרים ממקום אותו אנחנו בולשים בביקורתיות. האירים השתגעו מהכל – מהנוף, מיופין של הבקתות, מהאוכל של מסעדת "טיביס" ומהטבע שהשתולל סביבם בצבעי ירוק – חום- תכול.

מנוחה קצרה ודממה במרפסת היפה, ואנחנו לכיוון מסעדת "טיביס" בה התכוננו לאכול את פת הערבית.

את טיבי אני מכירה עוד מימיו ב"מצפה הימים", כבר אז הבחנתי בידו המוכשרת, באהבתו למטבח הגלילי ובחיבתו לחומרי גלם משובחים ואזוריים. שמחתי לשמוע שהוא פתח מסעדה משלו, המאפשרת לו להביא את חזונו הגלילי לידי ביטוי,וציפיתי בהחלט להנאה.

גם המסעדה, כמו חוות הנופש,  ניחנה ביופי מרווח ובניחוח חו"ל. אולי בזכות העובדה שמרבית האורחים שפקדו אותה היו זרים, או בשל העיצוב שנדמה כמסעדת בוקרים מהודרת אף היא, מעוצבת באיפוק רוגע. האוכל היה לא פחות ממצוין והשירות עוד יותר. ראשית, התפעלתי מתפריט היינות, שאצר את מיטב יקבי הגליל ואף הציע מבחר יינות מעולים בכוסות, מיקבים קטנים וגדולים כאחד. התפריט הזכיר לי מסעדות בצרפת האוצרות אך ורק את היינות המקומיים. כל הכבוד לטיבי על ההתעקשות על הלוקאלי והאותנטי, יש מי שמעריכים את החשיבה ואת הביצוע. התפריט הציע נתחים מצוינים של בקר  וטלאים מגידול מקומי, כמה מנות של דגה, פסטות בעבודת יד והמון מנות שופעות ירקות, כמיטב המסורת הגלילית.

אכלנו לפתיח ריזוטו מדויק, חלקנו סלט מתפצח משלל ירקות ומטריות וכמובן  לא וויתרנו על נתח טי בון עסיסי. הקטנה זללה המבורגר, שהוכן ללא פשרות ועל הקינוח דילגנו.  הכל אמנם נראה מפתה, אבל היינו  גדושים בשמחה ובאוכל, וגם בכל זאת רציתי לשמר את טעם פאי האוכמניות מפעם..

ארוחת  הבוקר הוגשה אף היא במסעדה, ואצרה בחובה מגוון מדויק של פרטי ארוחת בוקר, שכולם הצטיינו בטריות ובטעם.

לאחריה, עוד הרשנו לעצמנו טבילה צוננת במי הבריכה היפה של המתחם, שאף היא השקיפה על חמדת הגולן והגליל שמסביב. הקטנה קצת פחדה מהסוסים, ואנחנו רשמנו לעצמנו לעבוד על האומרץ עד השנה הבאה, אז נוכל ליהנות מסוסי החווה המפליגים לטיולים מרהיבים בסביבה.

נפרדנו בהבטחה עוד לשוב, בהרכבים מוזיקאלים נוספים – חגיגות משפחתיות או  ערימה של חברים אותה דמיינו משתרעים על הדשא. שמחנו לסכם, שיש מקומות וותיקים, שהזמן עושה להם, ואף לנו, רק נחת.