כשאני מעט שפופה ורע לי על הלב, אני הולכת אצל החברות הירושלמיות שלי ואצלן יושבת. מאבדת את עצמי למשך יום שלם בתוך מרקם חיים של צבעים וריחות, מנותקת מכל הוויה עכשווית של זמן ומקום, ומאפשרת לעצמי פכים קטנים של שמחה אישית מפרפרת.

יש לה לירושלים, את הכוח הזה עלי. את היכולת לגלות  בעצמי ובה, בכל פעם משהו מסתורי וחדש. הנה סמטה אלמונית, עוד בית הדור  שחמק מעיני, קפה נסתר תחת עלוות עצים מרשרשת, ועוד טפח  מיופייה הנגלה לעיני אוהביה ומכיריה בלבד. 

תיירת מזמנת כמוני, זקוקה לפטרון. במקרה דנן: לפטרונות. התמזל מזלי וזכיתי לשתי חברות ירושלמיות. שתיהן אושיות מקומיות שתמיד חפצות ללוות אותי במסעי לגלות את העיר מחדש. שתיהן יודעות את אשר אהבה נפשי: קולינאריה משובחת , נופים ואנשים. 

את הבוקר פצחתי ב" שרגא cafe" של חברתי הטובה לילך רובין. בבית הקפה שלה ושל בן זוגה ניר, היד הטובה שמכינה את הכריכים המשובחים בעיר. "שרגא" הינו פינה קטנה המזכירה קפה באמסטרדם, בה ישובים זה לצד זה שפים ירושלמים, פקידים מבית העירייה הסמוך, ערבים, ארמנים וגם דתיים שחפצים בטובו של התפריט החלבי הכשר. בשולחן שלידי התכנסה ועדת התרבות של ירושלים לתכנון את עונת החורף הבאה, ובדלת נכנס מקומי לבוש בחולצה צהובה שבישרה אודות העדפתו הספורטיבית. הוא ביקש בקצרה "כריך צהוב", אחד מסדרת הכריכים הצבעוניים עליהם יצא  תפארתו של המקום. לילך תרגמה לי את ה"ירושלמית" שבפיו: כריך צהוב לצהובים (אוהדי בית"ר) ואדום – לאדומים. (אוהדי הפועל) ואין עוררין, גם אם אוהד הצהובים אינו חובב גבינת גאודה. כי ככה זה בירושלמית.

אני, שהייתי שרויה במצב רוח פולני, הזמנתי את הכריך הכסוף: לחם מחמצת מאחת ממאפיית בוטיק,  שחבקה הרינג כסוף כבוש לעילה בבצל סגול ובטעמים חמצמצים של פולניה במצב רוח מרומם.

עוד כוס קפה מוקפדת מידיו  של ניר, ואני יוצאת למסע רכישות ירושלמיות. חמושה בדעה שפרטי אופנה יש לרכוש רק בעיר הגדולה, לילך מובילה אותי אל חנות נסתרת מעבר לפינה – luck sharm ובה פרטי לבוש בסגנון בוהמי – שיק. הבגדים יפהפיים, מיוחדים וצבעוניים, מיובאים מכל קצוות תבל.

בצהרים מתחלפת המשמורת על האורחת, ולילך מעבירה אותי לידיה האמונות של חברתי  פנינה עין מור, מדריכת הטיולים הכי מרגשת ומתרגשת שבנמצא. עין מור אינה שייכת לסוג השגרתי של המדריכים המרביצים בך רק  עובדות יבשות. איכשהו מפיה, העובדות מסתדרות בטור היסטורי רציף, שזורות  במיני אנקדוטות וסיפורים קטנים – גדולים ההופכים את המשמימות באבנים לסיפור אגדה.

חצינו את הכביש אל עבר מלון "וולדורף אסטוריה" המהודר, וכצפוי, לא נכנסנו בדלת הראשית אלא הלכנו אל מעבר לפינה, שם התגלתה בפני אחת מהשכונות היפהפיות של ירושלים. "שכונת המערבים" שמה. התיישבתי על המדרגות בגן האנדלוסי, אל מול מזרקה יפהפייה מפכה,  וזכיתי לקורותיו של המקום בתיבול סיפורי חיים שזורי עסיס.

כמה דילוגים אל מעבר לכביש לשכונת ימין משה. לכאורה, שכונה ידועה ומצטלמת היטב. אני, למודת סיורים נסתרים עם פנינה, כבר יודעת שעוד מעט יפתח בפני שער סודי לבוסתן טובל פרי ואני אהיה  בארץ אחרת. אפילו תחנת הקמח המפורסמת מקבלת בסיפור תיבול נוסף. התחנה, כך סחה לי חברתי, עדיין פעילה ליודעי ח"ן בלבד, המקבלים  אספקה טרייה של קמח משובח.

כנגד עיני מתגולל תפח מההיסטוריה רבת התהפוכות של העיר. כאן מתגלה לי מערת קבורה עתיקה, שם שוכנת לה מומיה אמיתית ואילו בבית ההארחה סט. אנדרוס השקט והיפה, נגלית לפני תצפית פנורמית של החומות שלאיטן מחליפות צבעים לקראת השקיעה המשמשת ובאה.

"על חצרות וארמונות" קוראים לסיור המופלא של פנינה, ודרכו ייפתח בפניכם צוהר לסודות השמורים של ירושלים.

השמש מלטפת את האבנים הצרובות, והגיע הזמן לטיפת קפאין ולמשהו מתוק. אני לא מהססת ופונה ל"קפה קדוש", מוסד ירושלמי החוגג 5 עשורים והינו כבר חלק מהמרקם המרתק של העיר. קרן ואיציק קדוש, מקבלים את פני במאור פנים השמור לבעלי מקום המכירים את ידידי העיר. בקפה, אווירה ירושלמית כאשר אהבה נפשי: חילוניים לצד דתיים, חיילי או"ם שזופים לצד חיילות נאות והרבה תיירים שבאו ליהנות מהפסיפס האנושי המקסים. אני באתי ליהנות מהקרם שניט הכי טעים שיש, כזה שמתערבלים בו ליטרת נשמה יתרה בטעמים מעט נוסטלגיים. 

בחסות היום הארוך בשנה, הרווחתי עוד קצת שעות אור טרם פניתי לסעוד פת ערבית. בשש בדיוק חזרתי לחיקה הקולינארי של לילך שפסקה באחת, שהגרעין הקשה של ירושלים יושב ב"סאטיה", החדשה של אילן גרוסי, שף וותיק לשעבר מבעלי צ'קרה המיתית.

התיישבנו על הבר, שם נמזג לבן צונן ולאחריו הגיחה  פוקצ'ה מהבילה בפסטו כוסברה.

התפריט של "סאטיה" מיומן ולא מתחנף. חומרי גלם משובחים מן הים ומן היבשה, דגש על טריות ומיני הפתעות שמביא גרוסי על הקטנוע מידי בוקר בסיבוביו בין רוכלי הבלדי של מזרח העיר. כך למשל זכינו למנה נפלאה של אספרגוס בוהק בביצה עלומה, כריך פריך שבמרכזו דג חריף וגם כבד קצוץ טעים, כי בכל זאת ולמרות המקום הלא כשר, בירושלים עסקינן.

עד כמה שהמילה "שפיות" אינה רלוונטית לעיר כמו ירושלים, "סאטיה" מספקת את מנת השפיות הראויה לעיר מורכבת. הרפתקה ירושלמית אותנטית, שהיא הרבה מעבר לאוכל ובעבורי סיפקה כמו היום כולו, את ליטרת השמחה שהייתי זקוקה לה.