"בואו נעלה לסיבוב בירושלים", הפתיעה אותי באמצע החיים חברה תל-אביבית, הנושאת דרכון נטול ויזה למקומות שמעבר לקו החוף. "בואו", הגבתי בספונטניות אוהדת ושיגרנו הודעה בפייסבוק לחבורת בנות חובבת ריגושים.. בדרך, עת התחלפו נופי המחלפים באורנים זקורים שסוככו על מנזרים חבויים, הרגשנו כיצד מתאיידות טיפות האדרנלין התל-אביבי שבדמנו לטובת חומר אחר, מעט אמורפי, טיפה מנומנם ובעיקר חמקמק מהגדרה. ככל שהתקדמנו במעלה ההר, כך שאפנו אותו יותר. עטפנו את עצמנו בתוגת השמש השוקעת על בתי האבן של נחלאות, דיבורנו נעשה איטי משהו ואפילו השתעשענו בהרהור מופרך אודות מעבר קונספטואלי לבירה. "סינדרום ירושלים במיטבו", התמוגגה חברתי ותלתה עיניים מאוהבות בשלט המורה על הפנייה למחנה יהודה.

התלבטנו בין "סיפתח" של סחלב, כוס יין אדום או קפה, כולם פתיחים הולמים למזג האוויר הסגרירי שכיסה את העיר בפלומה רכה. לבסוף התיישבנו במסעדת "אמא" וותיקה, שעוררה בנו געגוע חמקמק למשהו שלא ידענו מהו. אולי פשטות תמימה, אולי רעב בסיסי ואולי השם הצופן בחובו הבטחה לחיבוק ביום חורף קר.

יותר מכפי שהיא מסעדה, "אמא" היא מוסד קולינארי רב שנים ומסורת. חפה מגינונים ומטרנדים עכשוויים, מקפידה המסעדה על כלל בלתי מתפשר אחד: אוכל טרי ומצטיין. כזה שלעולם, אבל לעולם לא נס לחו. כמו היצירות של בנאי. מחופה בקירות מקושתים ומתהדרת בחלל בהיר ויפהפה, מאכלסת "אמא" כבר למעלה מ30 עשורים, אורחים מזדמנים כמו גם לקוחות קבועים ונאמנים לאותה מסורת קולינארית מוקפדת. יום ביומו, פוסעים הם הקבועים, אל המקום המקנה תחושת חמימות של בית, וללא אומר מזמינים את אותו תבשיל הערב לחיכם. זה המספק את צרכי החיך והנפש הפרטיים שלהם. איש ואישה ומיקומם הקבוע, כל אחד והתבשיל האהוב עליו – מי בתבשיל מהביל של זנב שור, אחר נזקק למנה הקבועה של הקובה "פטטה" המגולגל מידי יום בטקס כמעט מדיטטיבי על ידי נשים נאמנות במטבח המצוחצח.

התיישבנו מהורהרות אל שולחן ארוך וערוך, עליו פוזרו בנדיבות סלטים בטעם של בית – חומוס מצוין, טחינה סמיכה, חצילים, סלט ירקות חתוך דק, טבולה ועוד מטעמים מוכרים ומצטיינים בפשטות ובטריות הכנתם. האוכל התאים כמו כוכב ללילה הסמיך בצבע פודינג שהמתין לנו בחוץ. ואנחנו בחום האופף אותנו ובתחושת הערב המוצלח הזה, המשכנו במשתה ה"מאמות". את מלכת השוק - הקובה – קיבלנו בכבוד מלאכים קערה מהבילה ובה מרק דלעת יוקד וכתום. כזה שסחט קולות מצמוץ והנאה מיושבות השולחן. מי שרצתה ולא התאפקה עד לבאות, קיבלה עוד קערה בנדיבות ובאהבה. ומיד לאחר מכן הפציעה הגרסה המטוגנת מהבילה של כדורים מאורכים שנטבלו בטחינה הטובה. עוד הגיחו לשולחן השמח שלנו: ממולאים נהדרים, מקלובה טעימה משובצת בפרגיות ואורז, קציצות קבב ריחניות וגם מעורב ירושלמי מדיף תבלינים של שוק.

קינוח של תה נענע עם מעמולים ועוגיות פריכות, ואנחנו כבר מתגלגלות במורד הכביש. סמוך לכניסה לאיילון, השעון מצלצל 12 פעמים והכישוף הירושלמי נמוג עם טעם של שוב.