צילום: אבי סונגו

אפילו סגן האדמירל רוברט פיצרוי, היה מצליח לנבא באמצעי החיזוי הדלים של המאה ה19, את הסערה הממשמשת ובאה אל חופי הים התיכון. אל מול הגלים שיגביהו ראש בסופשבוע הסוער הבא עלינו לטובה ( סוף סוף אנחנו חלק מהעולם המערבי בכל הקשור להתנהגות חורפית), היה פיצרוי לבטח נהנה להשיק כוס של וויסקי ולטמון את ראשו בקערה של יורקשיר פודינג מהביל.
אינני יודעת מדוע בחרו פרנסי מסעדת "פיצרוי" השוכנת אל מול חוף ימה של תל אביב, לכנותה על שם האדמירל המכובד, אבל אני משוכנעת שהוא, בדיוק כמוני וכמו החברים שבאו איתי לסעודת שבת במסעדה, היה ניהנה למכביר.
את כישרון כפיו של שף המסעדה, רועי גנצ'ולה, אני מכירה עוד מהתקופה שנהגנו לפקוד את מסעדת "קלמטה" המשובחת שביפו. היה שם, בקלמטה, משהו מהקסם הים תיכוני שזכרתי מתקופת ילדותי ביוון, בשילוב אוכל מדויק שדקר את החיך בהנאה.

את אותו קסם בסגנון אחר, מצליח גנצ'ולה ברגישות קולינארית, לשחזר במסעדת פיצרוי. סגנון הבישול נותר רענן, מקורי, יצירתי ויצרי, מבלי להתחייב על ז'אנר. אני קוראת לזה "מטבח מה שמתחשק". ומה שהתחשק לגנצ'ולה לבשל לנו באותו ערב שישי סוער, היו דגים נאים מתפקעים מעשבים ומטריות. הם נאכלו לצד לחם חמים שנאפה במקום, שאי אפשר היה להפסיק לטרוף. היה שם גם נתח קצבים משובח, פילה דג פריך, ניוקי רכים כאותם עננים שריחפו נמוך מעל הים הזעוף, ועוד מנה נפלאה של קלמרי.
קצת קשה לגנצ'ולה להתחייב על תפריט קבוע, וזה מה שאני אוהבת במסעדות נטולות הגדרה. כבר קרה שהוא קם בבוקר במצב רוח הודי במיוחד, ופינק בלחם צ'אפאטי, או תקף אותו מזג מתוק שגרם לתפריט הקינוחים, שגם ככה מצטיין ביצירתיות, להיות אפילו עוד יותר מיוחד. זוהי סעודת הפתעות עם מנות שלא תחוו באף מקום אחר. ארוחה שמתגלגלת לצד אנשים שאוהבים אוכל מצוין, יין משובח, את עצמם ואת החיים. גם עכשיו, בימים שהכול נראה קצת קודר וסוער במיוחד. אה, ותשאירו מקום לקינוחים.